השוואה בין קריירה בספורט לשאר הקריירות
ראשית כל יש להבדיל בין ספורט כמקצוע, לספורט כתחביב או כאמצעי לשיפור בריאותי.
אנשים העוסקים בספורט בשעות הפנאי שלהם למטרות בריאות או fun, אינם נמצאים באותה קטגוריה יחד עם אותם אנשים אשר עבורם ספורט הוא מקצוע ותחום קריירה לכל דבר.
במאמר זה, ההתייחסות כמובן היא לספורט כתחום קריירה.
אז יאללה, נתחיל מהבסיס.
(אני צריך הרי לכתוב משהו פה כדי למלא שורות שהמאמר יראה ארוך)
מהי קריירה ?!
קריירה מהווה חלק גדול מאוד מחייו של כל אדם.
היא מתחילה באזור שנות ה-20 לחייו ומסתיימת אי שם בגיל הפרישה.
בדר"כ חצי משעות היום (לפעמים יותר ולפעמים פחות) אנו משקיעים בקריירה.
בראש ובראשונה, הקריירה משמשת אותנו כמקור פרנסה והכנסה.
ברוב תחומי הקריירה אנו מחוייבים לרכוש השכלה או הכשרה מקצועית.
ברוב התחומים ישנן אופציות קידום מקצועי והעלאת שכר.
ברוב התחומים ישנו צורך בשיתוף פעולה עם קולגות.
ברוב התחומים ישנו מנהל שלו אני חייב "דין וחשבון".
ברוב התחומים אני מתחיל את דרכי בחיפוש משרה פנויה ובצליחת ראיון עבודה.
ובכל התחומים אני חייב לעמוד ביעדים ולבצע על הצד הטוב ביותר את המוטל עלי.
האם רק עפ"י קריטריונים אלו ניתן לומר שכדורסלן או כדורגלן שונים מסוכן ביטוח או ממלצר ?
התשובה היא חד משמעית - לא !
כדורסלן, כדורגלן, סוכן ביטוח, מלצר ועוד – כל אלו בעלי קריירה.
עם זאת, המון פעמים כשאני מבקש ממתאמניי (לאו דווקא ספורטאים) לחשוב על דמות המהווה מודל לחיקוי עבורם, שמות של ספורטאי על מפורסמים עולים על הפרק.
אז מה בכל זאת ההבדל בין אנשים המפתחים קריירה בספורט לבין אנשים "מן המניין" המפתחים קריירה בכל תחום אחר ?!
מדוע הספורטאים מעוררים בכולנו השראה ?
במה שונה עולם הספורט מכל שאר העולמות ?
יתכן כי השוני טמון בעובדה שלספורטאים יש קהל, קהל המדרבן ודוחף, קהל אותו כל ספורטאי עמוק בפנים רוצה ושואף לרצות ואו חושש לאכזב.
באחד האימונים, סיפרה לי מתאמנת שעוסקת בתחום שירות הלקוחות, עד כמה שמחה כשהמנהל שלה קיבל פקס מלקוחה מרוצה שרשמה שהשירות שקיבלה ממנה היה נעים ואדיב ואיך לפתע נוצרה מן תחרות סמויה בין הבנות – מי מקבלת יותר פקסים כאלו מלקוחות מרוצים.
נכון, זה לא דומה ל-20,000 איש שמריעים באיצטדיון כדורגל, אבל זה די דומה.
מסקנתי היא שלא פה טמון השוני.
אולי זו העובדה שבספורט ישנן תחרויות רשמיות, בהן ההבדל בין הצלחה וכשלון הוא מאוד שחור ולבן – נצחון או הפסד. האם עובדה זו גורמת לעולם הספורט להפיק את המירב מהספורטאי ?
אנשי מכירות מוצאים את עצמם בתחרות בלתי פוסקת סביב עמידה ביעדי מכירות תוך התמודדות עם לחצים חוזרים ונשנים כל חודש.
נכון, זה לא בדיוק אותו הדבר, אבל גם זה די דומה ומסקנתי היא, שגם כאן לא טמון השוני.
אולי זו העובדה שאנשים שבחרו בספורט כתחום קריירה, יותר מסביר להניח שהם גם מאוד מאוד אוהבים את מה שהם עושים בחייהם. בכל זאת, הם הפכו אהבה לקריירה כמו שאומרים בוינגייט.
אני די בטוח שהרבה שפים, מעצבים, מורים, ברמנים, שוטרים ועוד,
יכולים לומר זאת גם.
במקרה הזה, זה לא דומה, זה זהה לחלוטין.
מסקנתי היא ששוב לא עליתי על השוני בין קריירה ספורטיבית
לשאר הקריירות.
ובכן, אם כל הנ"ל לא שונה משאר תחומי הקריירה, מה בכל זאת מבדיל בין הספורטאים לשאר הקרייריסטים באשר הם ?
הספורטאים כאילו עשויים מחומר אחר.
מה יש בהם שאין בנו ?
כאן התשובה היא פשוטה – אין שום הבדל !
הספורטאים אינם שונים מאף אחד אחר.
הם אנשים בשר ודם כמו כולנו.
נשבע לכם שמסי נושם חמצן.
מסקנתי היא שאני הבעיה פה -
כנראה שאני לא שואל את השאלה הנכונה.
אולי השאלה הנכונה שאני צריך לשאול היא, מה קיים בתוך אותם האנשים ספורטאי העל, שאולי חסר באנשים ה"לא ספורטאים" בשאר תחומי הקריירה ?
שאלה טובה לא ?!
הספורטאים המצליחים ביותר כדוגמת מסי או ג'ורדן, הם אלו שעומדים בשלושת הקריטריונים הבאים:
תשוקה ורעב להצליח.
אמונה עצמית.
מוסר עבודה בלתי מתפשר.
את שלושת אלו ניתן לראות על המבט שלהם.
עכשיו אתם בטח אומרים "בסדר, ג'ורדן ומסי הם נולדו מוכשרים. חוץ מזה כמה כאלה יש כבר ?!"
שמעתי כבר את הכל....
והתשובה היא לא.
ג'ורדן ומסי לא נולדו ככה, אני די בטוח שהם נולדו כמו כולנו, בבכי גדול אחרי כמה טפיחות בטוסיק מהרופא המיילד ואח"כ ינקו חלב מאמא שלהם.
בכל זאת, ג'ורדן ומסי הם כמונו, בני משפחת היונקים.
אגב, הידעתם ?!
כשג'ורדן היה ילד, הוא לא התקבל לנבחרת התיכון שלו. הוא חזר הביתה, נעל את עצמו בחדר ובכה...
טוב לדעת לא ?!
אם כך, השאלה הבאה היא – איך הם הפכו להיות מה שהם ?
ופה התשובה על שאלת השאלות.
הספורט מהווה פלטפורמה אידיאלית, יותר מכל תחום קריירה אחר, להוצאת המקסימום מהאדם.
לא בזכות הקהל, לא בזכות התחרויות הרשמיות ולא משום שהספורטאים אוהבים את מה שהם עושים...
ס'תומרת כן, גם בזכות כל אלו, אבל כבר סיכמנו קודם לכן שהתנאים הללו מתקיימים בצורות כאלו ואחרות בכל תחום.
ג'ורדן, מסי ועוד ספורטאים גדולים אחרים, הפכו להיות מה שהם בעיקר בזכות המאמן שלהם !
אל תטעו, אני לא לוקח מהם קרדיט, הם ללא ספק קורצו מחומר של אלופים, אך בכל זאת, סביר להניח שבלי מאמן, הם לא היו מגיעים למקום שהם הגיעו אליו.
לא הם ולא אף ספורטאי.
תחשבו על זה, ילד בכיתה א' מצטרף לחוג כדורסל, מקבל זהות של ספורטאי ונכנס אל עולם הספורט, שם הוא מתמיד ומתאמן עד לפרישתו, כשהגוף כבר לא מאפשר המשך פעילות ספורטיבית עצימה.
בכל טווח הזמן הזה (גיל 7 עד 37 בערך) הספורטאי צמוד למאמן !
מאמן שמתקן שגיאות בכל רגע נתון ומפרגן לאחר כל פעולה חיובית.
מאמן שמומחה בתחומו ומלמד את מיומנויות הענף הספורטיבי בכל אימון.
מאמן ששולח את הספורטאי הביתה עם מטלות שנועדו לשפר ולקדם.
מאמן שמפתח בספורטאי שלו הרגלים טובים.
מאמן שנמצא לייד ומסייע להתמודד עם כל קושי אפשרי שמתעורר בדרך.
מאמן שדוחף, מכניס מוטיבציה ומדרבן כל הזמן !!!
דמיינו שבכל המקצועות האחרים היה מאמן שמכין אותנו למטלה הבאה בעבודתינו...
דמיינו שהמורה היה שולח את תלמידו הביתה עם שיעורי בית, וזה היה פוגש שם את המאמן שלו שהיה מוחא לו כפיים ואומר לו בטון מקפיץ : "קדימה קדימה... שיעורים.... קדימההההההההה !!! "
ולאחר שהילד היה מסיים שיעורים, המאמן היה בודק, מתקן שגיאות ומבקש ממנו להכין אותם שוב.. ושוב... ושוב.... עד שזה יהיה מושלם !!!!
ושנייה לפני שהילד הספיק להנות מהרגע, בוםםםםםם המאמן מעלה את הרמה וחוזר חלילה.
מי מאיתנו למד בשיטה כזו בבית הספר ?!
אף אחד, אפילו לא הספורטאים..
כנראה שאחת הסיבות היא, שהרעב להצליח בלימודים הוא לא גדול כ"כ בגיל צעיר, אבל זה כבר דיון למאמר אחר...
לעניינינו..
המאמן הוא זה שגורם להבדל.
איך הוא עושה את זה אתם שואלים ??? פשוט מאוד -
המאמן מתרגם את דרישות המקצוע לשפה שאנחנו מבינים – עברית.
המאמן דורש !
ואוי ואבוי לספורטאי שלא יעמוד בדרישות המאמן.
אפשר לומר שהמנהל או הבוס הוא המאמן של כל אחד בעבודתו, אבל האמת היא שזה ממש, אבל ממש לא אותו הדבר, אפילו לא קרוב .
דמיינו את הבוס שלכם נובח עליכם :
"מזהההההההה?!?!? זה לא מספיק טוב !!!!!!!!! תן הכללללללללללללל !!!!!!!
זה כל מה שאתה מסוגל ?!?!?! ....."
באמת תקבלו את זה ?!
אני מכיר המון אנשים שלא מוכנים שהמעביד שלהם יעבור את הגבול וידבר בצורה שאיננה הולמת (לדעתם).
בעולם הספורט, הגבול הזה הרבה יותר רחוק.
יתרה מזאת, הספורטאים רוצים מאמן קשוח, תובעני ודורש על מנת שהם יתרוממו בזכותו.
כמה מאיתנו יכולים להעיד על עצמם שהם רוצים מנהל כזה ?!
מנהל שבכל רגע ביום יבחן את הפעולות שלנו ולא יפסיק לתקן אותנו עד שזה יהיה מושלם (בתקווה שזה יהיה מושלם אחרת הוא בחיים לא יניח לנו).
אז זהו, שהספורטאים רוצים את זה, וגם אם לא, הם מבינים שהם חייבים את זה.
תבינו, עבור ספורטאי אין אפשרות אחרת מלבד המקסימום שהוא יכול לתת מעצמו.
המקסימום !!!
כמה "לא ספורטאים" יכולים להגיד זאת על עבודתם ?!
אני בטוח שישנם כמה, אבל הם מעטים...
סטיב ג'ובס סביר שאמר את זה.
וויל סמית' אומר זאת כל הזמן.
אך האמת המרה היא, שרוב האנשים מתפשרים.
הפשרה של היום היא הנורמה של המחר...
מה לעשות ?! אין לנו את המאמן הזה ש"ישב לנו על הראש" וידרוש מאיתנו לתת לא פחות מהמקסימום עבור הקריירה שלנו, עבור עצמנו.
הדבר היחידי שיש לכולנו, הוא את הקול הפנימי הזה שדוחק בנו לתת מעצמנו יותר.
אך האם אנו מקשיבים לו ?!
ברוב המקרים לא.
אני אגלה לכם סוד קטן...
הקול הפנימי הזה, זה שחלקינו קוראים לו מצפון, הוא ולא אחר –
הוא המאמן הפנימי של כל אחד ואחת מאיתנו, הוא תמיד מנסה לדחוף אותנו למה שהכי נכון עבורינו.
אבל לצערי, קל מאוד להתעלם ממנו, אנחנו כנראה לא מכבדים אותו מספיק,
ופה טמון השוני בין ספורט לקריירה -
בספורט, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להתעלם מהמאמן, והמאמן הזה ירים אותנו לשמיים.
הרי אין ברירה אחרת מלבד שמיים עבור הספורטאים.
בשאר תחומי הקריירה, אין מאמן, וכל שנותר לנו הוא הקול הפנימי שלנו שכל הזמן אומר לנו " קוםםםםם, תעבודדדדדד, תשקיעעעעעעע, די להתבטללללל !!!! " (מאמן או לא?!).
ההבדל הוא שברוב המקרים – אנו מתעלמים מהקול הזה.
והשמיים... תמיד נראים מאוד מאוד רחוקים.
לסיכומו של עניין,
ההבדל בין קריירה בספורט לבין קריירה בכל תחום אחר הוא שאין הבדל.
ספורט הוא תחום קריירה בדיוק כמו כל תחום אחר.
ההבדל אם כך, איננו בקריירה עצמה, אלא בקרייריסט ובהתמסרות שלו לקריירה שבחר.
בתחום הספורט קיים מאמן שדוחף ואף מכריח את הספורטאי להביא את המקסימום מעצמו בעוד שבכל תחום קריירה אחר, האדם צריך לעשות זאת בעצמו ולבדו.
נותרה לי רק שאלה אחת אחרונה לשאול :
לא חבל ?!
מחכה לכם - שפיץ
